חלק ג'
השלום של חג המולד – השאיפה האנושית לחדול מקונפליקט
מלחמת העולם הראשונה, נחשבת לאחת הקטלניות במלחמות המין האנושי. נהרגו בה כ- 16,000,000 בני אדם. מדובר בממוצע של כ- 11,000 הרוגים מדי יום! לאחר פתיחה סוערת, עברה המלחמה למצב סטטי, פחות או יותר, הידועה כמלחמת חפירות. חיילים שהו בחפירות, אלה מול אלה, בתנאים מחיה ותברואה קשים ביותר, תוך מעשי הרג הדדיים, לעיתים בקרבות פנים אל פנים ממש. למרות זאת, ב- 24 לדצמבר 2014, ערב חג המולד, פסקה הלחימה במקומות רבים באופן ספונטני. מה שהחל בשירי חג מולד משני צדי המתרס, המשיך במפגשים בין חיילים בריטיים וגרמנים בשטח ההפקר בין העמדות, בהחלפת מתנות שקיבלו החיילים לחג, בצילומים משותפים ואפילו במשחקי כדורגל.
הפסקת לחימה זו והחבירה הספונטנית בין אויבים לכאורה, מכונה "הפסקת האש של חג המולד". מדובר, ללא ספק, באירוע יוצא דופן, המחייב לשאול: מה גרם לאויבים, שהרגו זה בזה, ללחוץ ידיים, להחליף מתנות ולהצטלם יחד?
להבנתנו, מדובר ביסוד בסיסי בנפשם של בני אדם – השאיפה לא להימצא במצב של קונפליקט ואם אירע, לסיימו. ניתן לקשור שאיפה זו לכך, שהמין האנושי חי במסגרות חברתיות, המחייבות שיתוף פעולה, יחסי גומלין, קרבה וחיבה. בנוסף, בני אדם מעדיפים, כברירת מחדל, להתנהל בסביבה וודאית, בה הביטחון והשלווה אינם מאוימים. סכסוך, מעצם מהותו, מערער את ההרמוניה בין בני אדם ואת היציבות בחייהם. בנוסף, סכסוך מהווה שינוי לרעה בחיי הצדדים המעורבים, מאחר שהוא מעורר רגשות ותחושות שליליים (חרדה, כעס, שנאה וכו'). בני אדם מגיבים, נפשית ופיסית, באופן שלילי לסיטואציה של מחלוקת עם הזולת. ככל שהמחלוקת קשה יותר, גוברת גם עוצמת התופעות השליליות.
לכן, השאיפה האנושית הטבעית היא, לחזור למצב שקדם לסכסוך, בו הנפש והגוף, היו שרויים במצב נינוח, 'רגיל'. מבחינה זו בני אדם אינם שונים מגופים פיסיים – הם שואפים לחזור למצב של שיווי משקל, של יציבות. בשל הסיבות שמנינו בני אדם יעדיפו, על פי רוב, לא להימצא בסיטואציה של קונפליקט (קל וחומר, הליך משפטי).
אמת, העבר הפרטי של כל אחד מאתנו וההיסטוריה האנושית בכללותה, רצופה קונפליקטים, חלקם חריפים ואף אכזריים. אלה נולדים, כפי שציינו, כאשר בני אדם חושבים, שאינטרס פלוני מצדיק לצאת למאבק. זאת אומרת, כאשר חשיבותו של אינטרס פלוני והרגשות/התפיסות המעורבים בכך, גוברים על השאיפה לחיים שלווים. תוצרי הסכסוך השליליים מצויים בשיאם בהליכים משפטיים וביתר שאת בדיונים משפטיים. הצדדים נדמים כמי שרוצים "דם" ולא פשרות. יחד עם זאת, גם כאשר צד יוזם הליך משפטי, הוא לא נוטש את שאיפתו הבסיסית, שהקונפליקט יסתיים. במילים אחרות: יוזם ההליך חפץ להשיג מטרה מסוימת, בשמה הוא יוצא למאבק, אך אינו חפץ במאבק עצמו. בדוגמת שני הנהגים על הגשר: כל נהג רוצה להגיע ליעדו במהירות. ייתכן ולשם כך הוא ייהיה מוכן להתעמת עם הנהג האחר.
בה בעת, שני הנהגים היו מעדיפים לא להימצא בסיטואציה של עימות, או למצוא דרך להשיג את מטרתם בלעדיו. סתירה זו, בין הרצון להגן אל אינטרס מסוים, לבין השאיפה להימנע מקונפליקט, מולידה מתח פנימי ותסכול. אם לא מתנהל שיח הסכמי, התסכול האמור מדרבן את המאבק. כאשר הצדדים שבים לשיח הסכמי, ניסיון לפתור את התסכול האמור מניע הסכמות. הבנת האינטרס הבסיסי, להימנע מקונפליקט, מונעת ייאוש מוקדם מדי מהאפשרות, להגיע להסכמה.
השאיפה האמורה, איננה גלויה לעין, משום שהיא עטופה ברבדים, שהם יצירי הסכסוך עצמו (כעס, תוקפנות, חרדה וכו'). הצדדים שקועים עד צוואר בתוצרי ההליך השליליים ולכן עלולים להיות עיוורים לשאיפת הבסיס שלהם עצמם, לסיימו. הדבר מחייב לשקף לצדדים, "להזכיר" להם, שסיום הסכסוך משמעותה שיבה לשארית החיים. כאשר הצדדים ערים לכך, הם מוצאים, בסיום הקונפליקט עצמו, אינטרס משותף.
לסיכום: שאיפה בסיסית של רוב בני האדם, היא לא להימצא בסיטואציה של קונפליקט. יוזם ההליך מעוניין להשיג מטרה, אך לא מעוניין בהליך עצמו. מדובר בשאיפה משותפת לשני הצדדים, החבויה, לעיתים, תחת מעטה של תפיסות שגויות ורגשות שליליים. כאשר משקפים זאת לצדדים, הם מוצאים בסיום הסכסוך אינטרס משותף, שמקדם הסכמות גם לגופה של מחלוקת.
רוב בני האדם סבורים, שהם יודעים לזהות בצורה טובה תהליכים של סיבה ותוצאה. זה נכון, במידה סבירה, בחיי היומיום. אנו יודעים לבצע פעולות באופן סביר, מאחר שאנו יודעים, שפעולה א' תגרום לתוצאה ב'. למרות זאת, אם נחשוב בצורה אובייקטיבית נגלה, שלא אחת ציפייתנו להתרחשות תוצאה מסוימת, נכזבה. כולנו הפלנו מידינו חפצים, הגם שהתכוונו לאחוז בהם, כולנו איחרנו לפגישות, הגם שסברנו שתכננו היטב את הזמן וכולנו הקדחנו תבשילים, בלי להתכוון לכך. הדבר נובע מעובדה, שבני אדם מעדיפים להדחיק – אין לנו שליטה אמתית על אופן התרחשותם של אירועים. הדבר נכון ביתר שאת, בנוגע לפעולות בהם מעורבים גורמים, שלחלוטין אינם בשליטתנו (אחור בטיסה, פקק תנועה, תגובה לא צפויה של הזולת למעשה מסוים וכו').
הליך משפטי, כמעט מעצם טיבו, מתאפיין בהיעדר וודאות. הדבר נובע ממעורבות של גורמים רבים ושונים, עליהם אין לבעלי הדין שליטה של ממש. בכלל זה ניתן למנות את הצד שכנגד, את עורכי הדין, המותב, העדים ועוד ועוד. נוסיף לכך את העובדה, שברוב המקרים, יישום הדין על נסיבות קונקרטיות אינו חד משמעי. לכן, המחשבה שהגשת הליך משפטי תקדם את המטרה בשמה הוגש, רחוקה מלהיות וודאית. מנקודת מבטו של בעל דין, הליך משפטי דומה יותר לנוסחה עם נעלמים רבים, מאשר לתרגיל חיבור פשוט.
כל כמה, שמסקנה זו ברורה למשפטנים, היא ברורה פחות לבעלי דין. צדדים להליך משפטי סבורים, לא אחת, שקיימת תוצאה משפטית מסתברת אחת (המכונה פעמים רבות "צדק"). לכן, כך ממשיכים בעלי דין לסבור, אם ינקטו בצעדים המשפטיים הנכונים, המטרה תושג ("הצדק ינצח"). ברור, שלא מדובר במחשבה מופרכת. בה במידה ברור, שהנתיב מכתב תביעה לפסק הדין רחוק מלהיות וודאי. נהפוך הוא: בשל מורכבותו של הליך משפטי ושפע הגורמים המעורבים בו, הוא דומה להליכה בשדה של קנים גבוהים, שלא מאפשרים לראות בבירור את היעד.
מאחר שבעלי דין שוגים, במידה כזו או אחרת, באשליית וודאות – יש לשקף להם את מציאות התהליך המשפטי, כמות שהיא. כפי שציינו, בני אדם שואפים להתנהל בסביבה וודאית, ככל הניתן. שאיפה זו, ביחד עם שיקוף חוסר הוודאות הטמון בהליך המשפטי, מעלה את קרנו של הסכם, שמעצם טיבו הוא וודאי וסופי.
לסיכום: שיקוף חוסר הוודאות המאפיינת הליכים משפטיים, ביחד עם שאיפת הצדדים להתנהל במציאות וודאית, עשויות להניע שיח הסכמי.
כאשר שני בני אדם, או יותר, מעורבים באירוע, כל אחד מהם רואה אותו מנקודת מבט שונה. עדים לתאונת דרכים, יראו אירוע שונה, אם עמדו בצדדים מנוגדים וברור שכך הוא, לגבי הנהגים. למעשה, לעולם אין "אירוע" אחד, אלא מספר אירועים כמספר הנוכחים בו. אמנם, יש לכל נקודות המבט מכנה משותף, אותו אנו מכנים, לצרכים מעשיים, "האירוע". אך, בהגדרה, יש גם שוני ביניהן. הליך משפטי אינו שונה, מבחינה זו, מכל אירוע אחר – כל הצדדים מתייחסים לאותה מסכת עובדתית, אך נקודת המבט שונה ולעיתים מקוטבת.
צדדים להליך משפטי נוטים להניח שתי הנחות:
האחת – שיש מציאות אחת, התואמת את נקודת מבטם וממילא את קידום מטרותיהם. תמונת המציאות של הצד השני, שגויה. האחרת – שהמשפט אמור לקבוע, מה אירע באמת, במציאות.
מחשבות כאלה מתקשות להכיל הסכמה, המתפרשת כהתפשרות על "האמת". מועיל להעיר את הצדדים לאפשרות, שהנחות אלה אינן מדויקות.
קיומה של מציאות עובדתית אחת – כאמור, כל נקודות המבט על אירוע הן אוטנטיות אך סובייקטיביות. באופן בלתי נמנע, כל צד רואה את מסכת האירועים מושא ההליך, באופן שונה. לכן, המסקנה, שאחת מהן בהכרח שגויה, איננה מדויקת. למעשה, הצדדים רואים סכסוכים שונים, כל אחד מנקודת מבטו. מקורו של הסכסוך אינו באירועים העובדתיים גופם, אלא במחשבות של הצדדים על אותם אירועים. יורי ופישר התייחסו לנושא זה, כאשר קבעו, שמחלוקות אינן על עובדות, אלא על דעות של בני אדם לגבי אותן עובדות. במילים אחרות: צדדים חושבים שהמחלוקת טמונה במשהו עובדתי (כיצד אירעה תאונה, האם יש ליקויי בניה וכיוצ"ב). למעשה, המחלוקת, היא על משהו – מחלוקת בין דעתו של א', לדעתו של ב'. מחלוקת כזו, קשה ליישב, מאחר שכל צד משוכנע שכנוע פנימי עמוק, שנקודת מבטו נכונה. כאשר צדדים מבינים, שאין תכלית לוויכוח "מה האמת", מאחר שלכל צד "האמת" שלו, מתפנה אנרגיה למציאת פתרון, למרות אי ההסכמה.
בית המשפט ייקבע מה אירע באמת, במציאות – לעוסקים במשפט ברור, ש"אמת משפטית" איננה בהכרח "אמת עובדתית". המשפט עושה מאמץ להתקרב לחשיפת האירועים, כמות שאירעו. יחד עם זאת, בשל מגבלות מובנות (סדרי הדין ודיני הראיות, כשלים בעדויות, בייצוג, חלוף הזמן וכו') לא ניתן לקבוע מראש, עד כמה תחפוף ההכרעה המשפטית את המציאות[2]. לעיתים מזומנות, צדדים לא ערים דיים לפער אפשרי, בין האמת המשפטית לזו העובדתית. שיקוף הפער האמור מאפשר לצדדים להיחלץ מקיבעון, בשם "האמת" או "הצדק". באופן תואם, גדלה הנכונות לנטוש את דרך ההכרעה, לטובת פתרון מוסכם.
כאשר בית המשפט, שאמון על הקביעה "מה היה באמת" ו"מי צודק", מציע לאמץ אלטרנטיבה הסכמית, לצדדים קל יותר לקבל זאת. במילים אחרות: צדדים יטו לאמץ "אמת הסכמית", משום שהיא מסיימת את הסכסוך באופן צודק בעיני בית המשפט.
לסיכום: במקום מרדף אחרי אמת עובדתית נטענת או אפילו צדק נטען, בית המשפט מזמין את הצדדים לאמץ "אמת הסכמית". זו האמת המצויה בעמק השווה בין נקודות המבט השונות, עליה מסכימים הצדדים כנכונה וצודקת.
Copyright © 2024 Judge S. Bar Yosef Ret.
created by cloudNclear