קידום הסכמות במסגרת הליכים משפטיים

הקדמה

גישור והליך משפטי הם תהליכים שונים מהותית. השוני האמור וסד הזמנים בו נתון בית המשפט, מגביל את השיח ההסכמי בבית המשפט, לשאלת הסיכויים והסיכונים המשפטיים. בחיבור זה נציע אפשרויות להרחיב את השיח, בניסיון להפיק את המיטב משני העולמות.

מוצע להביט על מקרים הנדונים בבתי המשפט, כציון דרך בתהליך, להבדיל ממצב נתון. את התהליך הסכסוכי ננסה לפרק לגורמיו, לתנאים המאפשרים את קיומו. הבנתם של אלה, מאפשרת לסלק את חומרי הבעירה של הסכסוך וכך להביא לגוויעתו.

את גורמי ותנאי הסכסוך נחלק, מתודית, לשניים:

אינטרסים, מצד אחד ורגשות, מחשבות ותפיסות, מצד אחר.

אינטרסים, הם המטרות אותן רוצה כל צד לקדם. מטרות אלה לובשות, בטיעוני הצדדים, צורה של עמדה משפטית. עמדות משפטיות סותרות זו את זו באופן שלא מאפשר ליישב ביניהן. בחיבור זה נציע, להתייחס לצרכים האמתיים של הצדדים, אלה העומדים מאחורי עמדותיהם המשפטיות. במילים אחרות: במקום להתייחס למה שהצדדים אומרים, לשאול מדוע הם אומרים זאת. התייחסות לצרכים, להבדיל מעמדות, תגלה, שיש לצדדים צרכים העולים בקנה אחד. בכלל זה, קיים אינטרס משותף לסיים את הסכסוך. חשיפת צרכים ואינטרסים משיקים של הצדדים, מעלה את הצדדים על הדרך להסכמה.

מנוע הפעולה של הסכסוך טמון במחשבות, רגשות ותפיסות, שמלוות קונפליקטים. בחיבור זה נתייחס לפחד, לנטייה להפוך קונפליקט ענייני לסכסוך אישי ולקושי להיפרד מזיכרון שלילי. מדובר בתפיסות ורגשות, שהן תולדה של הסכסוך וזרז שלו, בעת ובעונה אחת.  הבנת רגשות ותפיסות אלה, מאפשרת להפחית את השפעתן המזיקה ואף למנף אותן לביסוס הסכמה.

בין לבין נתייחס לתודעה שיפוטית, שעשויה לקדם הסכם. נציע להושיב את האני השיפוטי בספסל האחורי ואת התודעה המשקפת, נטולת האני, ליד הגה ההליך.

נתחיל.

התהליך הסכסוכי – מאי הסכמה לקונפליקט משפטי

כל התופעות בעולמנו, הן תוצר של תנאים, שאפשרו את קיומן. על מנת שירד גשם, נדרשים תנאי לחות, טמפרטורה, ורוח מתאימים. על מנת שרוח תנשב נדרשים הבדלים בלחץ האטמוספרי. באותו אופן, על מנת שבני אדם יימצאו בקונפליקט, צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים: האחד – אינטרס (מכל סוג שהוא) של צד אחד, שאינו עולה בקנה אחד עם אינטרס של הצד האחר. השני – מחשבות, רגשות ותפיסות, התומכים בעימות בנוגע לאינטרס האמור.

ניתן להדגים קונפליקט, על ידי המקרה הפשוט הבא:           
שני נהגים נוסעים בכיוונים מנוגדים לפגישות חשובות מאוד. בדרך עליהם לחצות גשר. עקב עבודות תחזוקה, נסגר אחד הנתיבים לתנועה. שני הנהגים נכנסים לנתיב הפתוח ונוסעים זה לקראת זה. במקום כלשהו על הגשר הם נפגשים, פגוש אל פגוש. בסיטואציה זו עלול להיווצר קונפליקט, משום שהאינטרס של נהג א' להגיע ליעדו במהירות, לא עולה בקנה אחד עם אינטרס דומה של נהג ב'. השאלה, האם ניגוד האינטרסים יסלים לקונפליקט תלויה ברגשות, במחשבות ובתפיסות, שיש לכל אחד מהנהגים, לגבי המצב שנוצר ופתרונו. כך, למשל, ככל שהחרדה של הנהגים מאחור לפגישה גדולה יותר, נכונותם לעימות תגבר. ככל שכעסם של הנהגים על עצם היווצרות הסיטואציה גדול יותר, הסיכוי לקונפליקט גדל בהתאם. ככל שהתקשורת בין הצדדים לקויה יותר (למשל, אם אחד מהם אינו דובר היטב את שפתו של האחר), שוב גדל הסיכוי לקונפליקט וכך הלאה.

דוגמא פשוטה זו, מתאימה להדגמת קונפליקטים מסוגים שונים, מורכבים יותר ומורכבים פחות. זאת, משום, שבכל קונפליקט קיימים אינטרסים מנוגדים ועולם רגשי ותפיסתי המסלים את הניגוד האמור לכלל סכסוך. הדבר נכון לגבי מחלוקת בין בני זוג, בנוגע לחלוקת רכושם המשותף, לגבי מחלוקת בין בעלי מניות בחברה, האם להנפיק אותה לציבור ולמחלוקת בין תאגידים, בנוגע לזכויות יוצרים.

בכל המקרים האמורים ובאינספור אחרים, פועלת אותה נוסחה: אינטרסים הנראים מנוגדים + גורמים רגשיים ותפיסתיים, המלבים את הניגוד לכדי קונפליקט.

שני רכיבי היסוד של הקונפליקט אינם נפרדים זה מזה. נהפוך הוא, מדובר בכלים שלובים. בנוסף, לא ניתן לדבר על גורם אחד כסיבה ועל האחר כמסובב. האינטרסים והרגשות הם סיבה ומסובב בעת ובעונה אחת וכולם יחד, הם תנאי קיומו של הקונפליקט. 

מרבית אי ההסכמות אינן מסלימות לקונפליקטים ויש להן פן חיובי ואף חיוני: אי הסכמת הזולת עם עמדתנו, מאפשרת לנו לבחון אותה באופן בקורתי. תנאי הכרחי, לתהליך זה של ביקורת עצמית ושיפור, היא נכונות לבחון, באופן חיובי, עמדה שונה מזו בה אנו מחזיקים. כאשר שני הצדדים מוכנים לכך, מתנהל שיח הדדי, הסוגיה מתבהרת וניתן להגיע להסכמה. אי הסכמה עלולה להפוך לקונפליקט, כאשר בני אדם אינם מוכנים לשקול דרך מחשבה, או פעולה, שונה מזו העולה בקנה אחד עם האינטרס שלהם ועם מחשבותיהם לגביו. זה מתווה פעולתם של וויכוחים המוכרים לכולנו (למשל, איזו קבוצת כדורגל טובה יותר, יחסי דת ומדינה, צמחונות כן או לא, ימין ושמאל פוליטיים וכו'). כל צד משמיע את עמדתו ומפנה מעט מאוד קשב לצד השני. לכן, כל צד נותר בעמדתו והמחלוקת בעינה עומדת. כאשר קונפליקט נוגע לאינטרסים מעשיים של בני אדם ולא מתקיים שיח הדדי, הסכסוך עלול להסלים לקונפליקט ולהליך משפטי.

הליך משפטי מהווה, ללא ספק, הסלמה בתהליך הסכסוך, אך בשום פנים אינו סוף השיח בין הצדדים. נהפוך הוא: הליך משפטי, הוא לרוב אמצעי ולא מטרה. ברוב המקרים, יוזם ההליך חפץ בהמשך השיח, באמצעות בית המשפט. לבחירה בזירה המשפטית, על פני משא ומתן ישיר או גישור, חסרונות ברורים. אחד המרכזיים שבהם, הוא אובדן משמעותי של היכולת לכוון את השיח, בשל גורמים שאינם בשליטת בעלי הדין (סדרי הדין ודיני הראיות, המותב, מגבלות הזמן וכו').

בה בעת, עשוי הליך משפטי, דווקא בשל מגבלותיו, נזקיו ההיקפיים והחשש מהכרעה, לקדם הסכמות. מקומם הייחודי של שופטים ושופטות, מאפשר ליהנות, הן מיתרונות השיח ההדדי והן מיתרונות ההליך המשפטי.

לסיכום: סכסוך משפטי הוא חלק מתהליך של סכסוך ואינו סוף השיח בין הצדדים. הבנת רכיבי התהליך – אינטרסים הנדמים מנוגדים והמסד הרגשי המלווה אותם – מאפשרת לגשת לפתרון על ידי התמודדות ישירה עם מרכיבים אלה.

מישור האינטרסים

המעבר מהצהרות לשיח על אינטרסים וצרכים

כאשר סכסוך מסלים להליך משפטי, נטיית הצדדים היא להתבצר בעמדותיהם. מה שמוצג בכתבי טענות ובדיונים, הן עמדות משפטיות וטיעונים לביסוסם. כל עוד הצדדים מקובעים בעמדותיהם ("למרשי נגרם נזק המוערך בסכום של 100,000 ₪ לפחות, ולא נתפשר על פחות מזה"), השיח הוא פולמוסי וסופו עלול להיות מבוי סתום.

על מנת להפוך את הכיוון, מהצהרות כוחניות לשיח הדדי, יש לשוב ולמקד את תשומת לב הצדדים באינטרסים שהם חפצים לקדם, בצרכים שלהם. רצוי לשאול, מה הצדדים צריכים, מה הם באמת רוצים, ולא מה הם טוענים.

עקרון חשוב, שגיבשו רוג'ר פישר וויליאם יורי[1], לניהול מו"מ פרודוקטיבי, הוא מעבר משיח של עמדות לשיח של אינטרסים וצרכים. במילים אחרות: במקום להתמקד במטרה המוצהרת של כל צד, התהליך מתמקד בזיהוי הצרכים של הצדדים. מיקוד תשומת הלב בצרכים, הופך את הדיון לענייני יותר ולכן עוין פחות. שיח כזה מאפשר לאתר דרכים בהם האינטרסים והצרכים, המנוגדים לכאורה, יעלו בקנה אחד. כאשר הצדדים מגלים שאינטרסים וצרכים יכולים לעלות בקנה אחד, נוצק המסד להסכם.

נתייחס, לדוגמא הפשוטה הבאה: בעל דירה מגיש תביעת פינוי נגד שוכר, בטענה שהלה לא פינה את הדירה בתום תקופת השכירות. בכתב ההגנה טוען השוכר, שתוקף חוזה השכירות הוארך בעל פה.

מדובר בשתי עמדות סותרות חזיתית: או שהדין עם המשכיר וחוזה השכירות פקע, או שהדין עם השוכר והחוזה עומד בתוקפו. עמדת המשכיר בכתב התביעה היא, שעל השוכר לפנות את הדירה. עמדת השוכר בכתב ההגנה, הפוכה. במצב כזה, לכאורה אין מנוס מהכרעה משפטית. ניתן להמשיל את השוכר והמשכיר לשני שברים בעלי מכנה שונה (למשל, 1/6 ו- 1/4). שברים כאלה לא ניתן לחבר מאחר שהם "דוברים" שפות שונות: האחד, דובר את שפת השישיות והאחר את שפת הרבעים. כדי לחבר את השברים, עלינו למצוא שפה ששניהם דוברים – מכנה משותף (בדוגמא שלנו: 1/6 + 1/4 = 2/12 + 3/12 = 5/12). בדומה, השוכר והמשכיר מדברים בשפות שונות: האחד בשפה של משכיר והאחר בשפה של שוכר. על מנת לאפשר שיח בין השניים, יש לאתר שפה ששניהם מדברים. שפה זו היא שפת האינטרסים והצרכים. כאשר בית המשפט מוביל צדדים לדבר בשפה של אינטרסים וצרכים, הם מגלים נקודות ממשק. בדוגמא הנ"ל: האינטרס הבסיסי של המשכיר, הוא לקבל שכר דירה, בעוד האינטרס של השוכר הוא להמשיך לגור בדירה. השוכר מתנגד לפינויו, אך לא מתנגד לשלם שכר דירה. בנקודה זו נפגשים האינטרסים של הצדדים: האחד רוצה לקבל כסף והשני מוכן לשלם. אמנם, ייתכן, שהמשכיר כבר מאס בשוכר, אך אם יישקלו אינטרסים נוספים (הסיכון של המשכיר לא למצוא שוכר אחר תוך זמן סביר, שמתכתב עם סיכון של השוכר, לא למצוא  דירה חלופית, הטרחה שנגרמת לשני הצדדים בשל הצורך להחליף שוכר/דירה וכו'), ייתכן, שתושג הסכמה. במקרים רבים יש לצדדים להליך משפטי אינטרסים משיקים, ממש כפי שלכל שני שברים יש מכנה משותף כלשהו.

בזירה הדיונית, מתחדדות העמדות. לכן, האינטרסים והצרכים לא תמיד גלויים. התוצאה עלולה להיות, מסקנה נמהרת מדיי, שאין מנוס מהכרעה. ואולם, בין שהצדדים מסוגלים לראות זאת ובין אם לאו, סביר שיש להם אינטרסים משיקים. מסקנה זו מתבקשת מן העובדה הפשוטה, שברוב המקרים, התקיימו/מתקיימים בין הצדדים קשרים, מעבר לאלה, שהובילו להליך המשפטי. זאת, בין שמדובר ביחס ישיר וקרוב (בני משפחה, שותפים, שכנים וכו') ובין, שמדובר ביחס עקיף ומרוחק (צרכן וספק של שירות, בעלי מניות בחברה גדולה וכו'). קשרים ויחסים אלה, הם עצמם תולדה של שאיפות ואינטרסים משותפים. לכן, אם נגלגל את היסטוריית יחסי הצדדים לאחור, נגיע אל האינטרסים משותפים, הנצבים בבסיס הקשר ביניהם. בנוסף, ככל שתיתכן המשכיות של מערכת היחסים בין הצדדים (למשל, המשך הקשר בין ספק ללקוח, המשך ניהול עסק משותף, קשרי משפחה וכו') היא תתבסס על אינטרסים משותפים. לפיכך, אם משיבים את הצדדים למקום בו הם מדברים על אינטרסים וצרכים, קיים סיכוי סביר, שתמצא דרך ליישב ביניהם.

בנוסף, ההליך המשפטי עצמו מייצר אינטרסים "חדשים", שחלקם משותף לשני הצדדים. בכלל זה ניתן למנות, את עוגמת הנפש וההפסד הכספי, בשל ניהול ההליך, את החשש מהכרעה, את היעדר הוודאות וכו'.

לעיתים האינטרסים של הצדדים "נשכחים" על ידם בשל היצמדות לעמדות ובשל עוצמת הרגשות השליליים, המלווים ומלבים את הקונפליקט. השבת הצדדים לשיח של אינטרסים וצרכים, מחייבת לשקף אותם. הדבר דומה להסרת שכבות אדמה על מנת לגלות מרבץ זהב. כך יש להסיר את תוצריו השליליים של סכסוך, על מנת לשקף את צרכי האמת, המונחים בבסיסו.

לסיכום: כאשר מבררים מה הם האינטרסים והצרכים, העומדים מאחורי עמדות הצדדים, המוצגות בטיעוניהם, השיח הופך ענייני. שיח כזה, מאפשר למצוא אינטרסים וצרכים משיקים, המובילים להסכם.