קידום הסכמות במסגרת הליכים משפטיים

חלק ד'

המישור המחשבתי-רגשי

שאיפת הצדדים לקדם את האינטרסים שלהם, לא פועלת בחלל ריק. נלווים לה תהליכי מחשבה, רגשות ותפיסות, המזינים את הקונפליקט. ההפרדה בין מישור האינטרסים למישור הרגשי היא מטודית בלבד. בפועל, מדובר במערכת של כלים שלובים, בה אינטרסים ורגשות הם סיבה ומסובב, בעת ובעונה אחת.

ככל שהאינטרס חשוב יותר, הוא מצית רגשות עוצמתיים יותר. רגשות עוצמתיים מלבים את המאבק בנוגע לאינטרס האמור וכך הלאה. מובן, שלא ניתן במסגרת זו להתייחס לכל רכיבי המישור המחשבתי-רגשי והאמור להלן הוא בבחינת דוגמאות בלבד.

פחדים וחרדות

פחד מצוי בליבתם של סכסוכים רבים כל כך, עד שנדמה, שאין סכסוך פנוי ממנו. מאחר שקונפליקט נוצר, כאשר לפחות אחד הצדדים חושש לפגיעה באינטרס שלו, מדובר ברכיב רגשי הטמון בליבת הסכסוך. פחד פועל פעולה כפולה והפוכה: מצד אחד – בשל החשש שאינטרס ייפגע, בני אדם מוכנים לצאת למאבק ולהתמיד בו. כך החלו והתמשכו אינספור סכסוכים ומלחמות. באופן האמור, חשש מלבה את ההליך המשפטי ומקצין אותו. בנוסף, חשש פן אינטרס ייפגע, עלול לסכל הסכם, ככל שלא ניתן בו מענה ראוי לפגיעה האמורה. מצד אחר – חשש מפני תוצאות הסכסוך ונזקיו ההיקפיים, מהווה גורם מרסן. הריסון האמור מתבטא, בנכונות ליטול סיכונים הסכמיים על פני סיכונים הטמונים בהכרעה.

מאחר שמדובר ברגש כה דומיננטי בתהליכי סכסוך, מועיל להתייחס לשני מאפיינים של פחדים:

פחד נחווה בהווה אך לעולם מוסב על העתיד – איננו ערים לכך, שפחד, מכל סוג שהוא, נחווה על ידינו כרגש בהווה, אך לעולם מדובר במחשבה, על מה שעלול להתרחש בעתיד (קרוב או רחוק). כאשר אנו חוששים לאבד את מקום העבודה, עוד לא אבדנו אותו. כאשר אנחנו חוששים לקפוץ מגובה, טרם קפצנו. כך לגבי כל הפחדים והחששות כולם. גם בהתרחשות מתמשכת, החשש איננו ממה שקורה בהווה, אלא ממה שעלול לקרות בעוד רגע. החשש מטפול שיניים קיים גם במהלכו. אבל, חשש זה איננו ממה שכבר אירע בטיפול, אלא ממה שאולי יתרחש בעוד רגע קט. אפילו באירועים אלימים ומהירים, אם נבחין היטב, הפחד הוא מהרגע הבא. אבחנה זו נובעת מעובדה פשוטה – לעולם איננו פוחדים מן העבר. לכן, פחד הוא תנועה מן העבר/ההווה, אל העתיד: השלכה ממה שקרה / קורה למה שעלול לקרות.

חוסר הלימה בין חשש מן העתיד למה שמתרחש בפועל – חשש מבוסס על ניסיון שלילי בעבר (שלנו או של אחרים). מדובר בשאיפה, שחוויה שלילית בעבר (כאב שיניים, פרידה, כישלון וכו') לא תחזור על עצמה. חששות ופחדים, הם ניסיון הישרדותי, להתכונן לקראת משהו. מאחר, שמחשבה על העתיד, יכולה להיאחז רק באירועי העבר, לעולם קיים פער, בין מה שכבר אירע והוליד את החשש, לבין מה שטרם נולד. לכן, ההתרחשות בעתיד, לרוב איננה תעתיק של החוויה השלילית, שביססה את הפחד לכתחילה.

לאור האמור, ניתן לנסות לנהל את הפחדים הסובבים באולם בית המשפט, לטובת הסכמות, באופנים הבאים:

  • אמפטיה – כאשר בית המשפט אמפטי לחששותיו של בעל דין, קיימת תחושת הקלה. לא מדובר בהסכמה לעמדתו של בעל הדין, אלא בשיקוף העובדה, שבית המשפט ער לחששותיו. שיקוף זה תורם להקלת ההשפעה השלילית של החשש וכך מתפנה מקום לשיח ענייני, על פתרון.
  • כל הסכם מחייב צדדים לנטוש את עמדותיהם וליטול סיכונים לגבי העתיד. שני הדברים מעוררים, מטבע הדברים, חשש. אפשר לשקף לצדדים את ההבנה, שתחושת הפחד נוכחת ומוחשית בהווה, אבל לעולם מבוססת על משהו שעוד לא קרה. אבחנה זו, בין מה שקורה עכשיו, לבין מה שאולי יקרה בעתיד, עשויה להפחית משמעותית את עוצמת החשש מתוצאותיו של הסכם.
  • מועיל לשקף לצדדים, שפחד הוא השערה לגבי העתיד. לכן, מותר לפקפק בוודאות התגשמותן של חששות. בנוסף, ניתן לציין את העובדה, עליה כבר עמדנו, שהיכולת לצפות את תוצאותיו של הליך משפטי, אף היא איננה פשוטה. האיזון ההפוך בין שני אלה, מקדם הסכמות.

לסיכום: חששות של בעלי דין מזינים את הסכסוך ומעכבים הסכם. חשיפת הפער בין התחושה בהווה למה שטרם אירע עשויה לסייע.

על פסים אישיים – ההבחנה בין מחלוקת על משהו למחלוקת עם מישהו

בני אדם מתקשים להפריד בין מחלוקת על משהו למחלוקת עם מישהו. לכולנו מוכרות סיטואציות, בהן מחלוקת עניינית ולגיטימית עברה לפסים אישיים. המעבר, מהמישור הענייני למישור האישי נובע, מהתניה אנושית להכליל.

התניה זו, מתבטאת, בין השאר, בכך שאנו מייחסים לאדם תכונות, על בסיס התנהלותו באירוע מסוים. כך, למשל, אם אדם כועס עלינו, נמהר להסיק שהוא מהיר חמה. אם אדם מרים את קולו, נמהר להסיק שהוא גס רוח וכו'. נטייה זו להכליל איננה תלושה מן המציאות, והיא חוסכת את הצורך לנתח כל האירוע בצורה מעמיקה. החיסרון הוא, שבמקרים לא מעטים, התנהלותו של אדם באירוע מסוים, לא מעידה על התנהלות כללית או על תכונותיו. מניסיוננו אנו יודעים, שהתנהלנו בסיטואציות מסוימות, באופן שאינו מעיד על נוהגנו הכללי או על תכונותינו. סיבה נוספת למעבר המהיר לפסים אישיים היא, הנטייה האנושית לחוות אי הסכמה כמתקפה. את המתקפה האמורה אנו הודפים, על ידי היסקים והיגדים שליליים אישיים. לכן, אם הזולת לא מסכים עם דעותינו, חלק מאסטרטגיית ההגנה שלנו, היא היסקים שליליים לגבי תכונותיו, על התוקפנות הנלווית לכך. דוגמא טובה לכך הם וויכוחים בנושאים פוליטיים. למרות שמדובר במחלוקת עניינית ולגיטימית, היא מתדרדרת בנקל, לעוינות אישית והחלפת "מחמאות".

כאשר הזולת נצבע בצבעים שליליים (טשטוש הגבול בין מחלוקת על משהו למחלוקת עם משהו), יחסינו אליו משתנה לרעה ומתחזק הצידוק להיאבק בו. כך נוצר מעגל שלילי, המזין את עצמו: בשל המחלוקת, הזולת נצבע בצבעים לא מחמיאים. תדמית זו מתקבעת ומדרבנת את המאבק.  המשך המאבק מצדיק להוסיף ולצבוע את הזולת בצבעים שליליים וחו"ח.

חוסר האבחנה בין מחלוקת על משהו, למחלוקת עם מישהו, מקצינה את יחסי הצדדים וממילא מרחיקה אפשרות של הסכמה. זה מקורם של משפטים כגון: "זה תמיד היה כך ותמיד יהיה", "הוא כבר לא ישתנה" וכו'. יורי ופישר הציעו לצדדים נושאים ונותנים, להפריד בין האנשים לבעיה, זאת אומרת, להפריד בין מחלוקת על משהו למחלוקת עם מישהו. מדובר בהמלצה לא פשוטה ליישום במסגרת הליך משפטי, בו צדדים נוהגים לא אחת, לפי האמרה: " à la guerre comme à la guerre" ("במלחמה כמו במלחמה").

ניתן לנסות להשיב צדדים לפסים ענייניים, באופנים הבאים:

  • התמדה בלתי מתפשרת בהתייחסות לגוף המחלוקת בלבד. ניתן לעשות זאת גם על ידי שיקוף הרגש השלילי, על מנת להניח אותו בצד ("אני מבין/נה שאתה כועס מאוד על הצד השני, שלדעתך פעל באופן לא ראוי. אבל אם נתייחס לעניין עצמו…").
  • מועיל להזכיר לצדדים, שהיחסים ביניהם לא החלו עם פרוץ הסכסוך, אלא (לרוב) הרבה לפניו. יחסים אלה התבססו על תכונות חיוביות ואיכויות, שהצדדים מצאו איש ברעהו. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא יחסים זוגיים שהעכירו: עוצמת הרגשות השליליים גורמת לבני הזוג לשכוח, את המעלות והאיכויות שהם מצאו איש ברעהו ואשר עמדו בבסיס הקשר הזוגי. הדבר נכון גם לגבי מערכות יחסים אחרות (חברים, שותפים עסקיים, וכו'). כדאי להניח בפני צדדים את העובדה, שהתכונות והאיכויות, שמצאו איש ברעהו, לא נעלמו בשל המחלוקת שפרצה. כך, יש סיכוי שכל צד יראה את משנהו, באופן מגוון יותר ושלילי פחות.
  • ניתן להאיר אפשרויות של שיתוף פעולה בעתיד. כך, למשל, שכנים המצויים בסכסוך, עשויים להכיר בעובדה, שיחסי השכנות יימשכו גם כשהסכסוך ייתם. התרכזות בתועלות הדדיות ובצורך בשיתוף פעולה בעתיד, מאפשרת נטישה של מחלוקת פרסונלית בהווה.
  • מאחר שכל צד משוכנע, שהדימוי השלילי שלו בעיני הצד השני אינו נכון, מותר להציע לשניהם, שהדימויים השליליים שיצרו איש לרעהו חוטאים גם הם למציאות.

לסיכום: בני אדם נוהגים להפוך מחלוקת עניינית למחלוקת פרסונלית. נוהג זה מרחיק אפשרות של הסכמה, מאחר שהזולת מתקבע כדמות שלילית. בנוסף, בשל הדימוי האמור, מתגבר החשש מפני הצד השני והתנהלותו במסגרת הסכם מוצע. התמדה בהתייחסות למחלוקת בלבד, אזכור יחסי הצדדים בעבר והאפשרות שיתמשכו בעתיד – מסייעים להשיב את הצדדים לשיח ענייני.

 

אומנות השכחה – זיכרונות שליליים כחסמי הסכמים

היכולת לזכור אירועים חיונית להישרדותנו. יש בידינו לתכנן את צעדינו בעתיד, לאור ניתוח והבנה של העבר. במובן זה, המידע האנושי כולו הוא עבר צבור.

עם זאת, היכולת לשפוט את המציאות בהווה, על סמך ניסיון העבר, עלול להוות חסם הסכמי. זאת, משום שאנו מותנים לשפוט את העתיד, במשקפי העבר. במילים אחרות: אנו מניחים, שמה שאירע בעבר יתרחש, לפחות בסבירות גבוהה, בעתיד. כך, למשל, אם אדם פגע בנו בעבר, יקשה עלינו מאוד לשפוט אותו במנותק מהחוויה השלילית שעברנו, אפילו נפגוש בו לאחר שנים. מדובר בתכונה אנושית הישרדותית. אבל לאופן פעולה הישרדותי זה יש מחיר לא פשוט. כאשר אנו שופטים את הזולת במשקפי אירועי העבר, אנו מקבעים אותו בתדמית הצבועה כל כולה בצבעי אותם אירועים. זאת אומרת, איננו מאפשרים לזולת להשתנות וכך לשנות את מערכת היחסים בינינו. בדוגמת האדם שפגע בנו – בהחלט ייתכן, שהפגיעה הייתה תוצאה של סיטואציה ספציפית, שנשכחה מזמן. כאשר אנו לא מרפים מחוויה שלילית או מתדמית שהתקבעה, אנו מתנהגים כאילו המציאות עמדה מלכת. התנהלות כזו, היא במקרים רבים נבואה המגשימה את עצמה. יותר מזה, הנכונות שלנו לקבל הסברים באשר למה שמתרחש, כאן ועכשיו, מצטמצמת מאוד, בשל צל אירועי העבר. תופעה זו מקצינה בהליכים משפטיים, המתאפיינים בשיח לעומתי.

כאשר צדדים לא מרפים מאירועי העבר, הם מתקשים לקדם הסכמות. שופטים ושופטות  עשויים להיות גורם יעיל מאוד בהנעת תודעת הצדדים מן העבר אל העתיד. כאשר בית המשפט מוביל את הדרך, צדדים נוטים לקבלה כנכונה, מועילה וצודקת. ניתן לעשות זאת, בין השאר, על ידי ציון העובדות הבאות:

  • הדיון מתקיים כאן ועכשיו, אך אתם (הצדדים) "תקועים", מנטלית, בעבר. כל עוד זה המצב, לא ניתן לקדם את האינטרסים שלכם, מאחר שהשיח הוא על מה שהיה ולא על מה שעשוי להיות.
  • כל דבר שמתפתח ומתחדש מחייב סיום של מה שקדם לו (צמיחת הנבט מחייבת את "מות" הזרע, זריחת השמש מחייבת את סיום הלילה וכו'). לכן, על מנת לצאת לעתיד חדש, שמסיים את הסכסוך, יש "לצייר קו על החול" ולאפשר לאירועי העבר לגווע.
  • שיחזור אירועי העבר, מהווה ניסיון שכיח של בני אדם לתקן במחשבותיהם את אותם אירועים. מאחר שתיקון כזה אינו אפשרי, אין תכלית לדוש שוב ושוב במה שאירע.
  • כאשר צדדים לכודים בעבר, הם נוטים להעדיף הכרעה על פני הסכם. הכרעה משפטית מסיימת את ההליך, אך לרוב איננה מסיימת את הסכסוך. כפועל יוצא, שני הצדדים ממשיכים לשאת אתם את תוצאותיו השליליות של הסכסוך ולשלם מחירים בעטיים. הדרך האחת להותיר את הסכסוך מאחור ולהתחיל בשארית החיים, היא הסכם. הסכם מחייב נטישה של העבר לטובת מבט לעתיד.

לסיכום: לעיתים קרובות צדדים מתנהלים בדואליות: גופם בדיון אך מחשבותיהם לכודות בעבר. הסכם, מעצם טיבו, הוא תנועה מן ההווה אל העתיד. על מנת להניע צדדים בכיוון זה, יש לשקף את הדואליות האמורה, את ההטיה שהיא גורמת ואת נזקיה. כאשר בית המשפט מוביל את השינוי, צדדים יטו ללכת בעקבותיו.

 

מבט מסכם ותודעת מראה

כל הקונפליקטים, מושא הליכים במשפט הפרטי, דומים לשני הנהגים הנצבים פגוש אל פגוש, בכיוונים מנוגדים, על גשר: לכל אחד מהנהגים אינטרסים, שאינם עולם בקנה אחד עם אלה של רעהו. שני הנהגים מתנהלים בסיטואציה, בהתאם לרגשותיהם ותפיסותיהם. אין ספק, שוויכוח והתבצרות בעמדות, רק יעכב את הנהגים, מהגעה ליעדם. בדומה, צדדים להליך משפטי יכולים להתבצר בעמדותיהם ולהעדיף הכרעה. לעיתים ויש לומר זאת בקול ברור,  אין מנוס מכך. יחד עם זאת, בחלק לא קטן של המקרים, יש אפשרות למצוא אינטרסים וצרכים משיקים, שהצדדים יעדיפו לקדם במסגרת הסכם. הסכם יקדם גם את שאיפתם הבסיסית של הצדדים, לא להימצא בקונפליקט. צדדים מתפנים לשיח על אינטרסים וצרכים משיקים, כאשר תודעתם לא נשלטת על ידי רגשות ותפיסות שליליים. על מקצת הרגשות והתפיסות האמורות עמדנו.

על מנת שצדדים יגיעו לעמק שווה, עליהם לעשות לפחות חלק מהדרך, שהובילה אותם לקונפליקט, בכיוון ההפוך. שופטים ושופטות  עשויים להיות מנוע שינוי עוצמתי, לא רק על ידי הצגת סיכויים וסיכונים משפטיים ושימוש בכוח ההכרעה, אלא גם על ידי שיקוף האינטרסים, הרגשות והתפיסות, ללא עיוותים יצירי הסכסוך. לשם כך, צריך לעיתים, להושיב את האני השיפוטי מאחור ואת התודעה השיפוטית המשקפת, ליד ההגה. ככל שכך, הצדדים יכולים לראות את עצמם, את יריבם ואת המחלוקת, כמות שהם, ללא עיוותים. ראיה כזו מעודדת את הצדדים, לשנות את כיוון פעולתם, מחתירה להכרעה לשאיפה להסכם.

בהצלחה!

[1]  מחברי הספר Getting to yes"" (בעברית, "סיכום חיובי", הוצאת כיוונים).

[2] ר' בפסיקה: ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית, מח(1) 711 (1994)

דילוג לתוכן