חלק ב'
סיכונים וסיכויים משפטיים ושימוש בכוח ההכרעה
צדדים להליך משפטי מתקשים לראות את מציאות הסכסוך כמות שהיא. מבטם מוטה על ידי מטרותיהם ועל ידי רגשות שליליים. שופטים ושופטות יכולים לשקף לצדדים, באופן מדויק יותר, את מפת האינטרסים ואת יתר רכיבי הסכסוך. יכולת זו נובעת, ממקומם הייחודי של שופטים ושופטות, כאנשי אמצע – בטבורו של הקונפליקט, בלי להיות חלק ממנו. אם נדמה את הקונפליקט לסיבובו של גלגל, שופטים ושופטות ניצבים על ציר הגלגל. בטבורו של הסכסוך, אך לא חלק ממנו. מעמדה זו ניתן לראות את הקונפליקט מזוויות שונות, ממקום נטול אינטרס וללא עיוות בשל תוצרי הסכסוך. לנוכח מקומם הייחודי של שופטים ושופטות, נכונות הצדדים לשיח פתוח באמצעותם, גבוהה יותר.
בעניין זה יש הבדל מהותי בין משא ומתן המתנהל מחוץ לכותלי בית המשפט (לרבות, בגישור), לבין משא ומתן, המתנהל באולם בית המשפט. בית המשפט כפוף לאילוצי זמן, ולמגבלות של סדרי דין ודיני ראיות. בכלל זה, שופטים ושופטות לא יכולים לנהל שיח חופשי עם צדדים ואין להם אפשרות לשוחח עם צד אחד בלבד. מעל לכל, על דיון משפטי רובצת ידיעת הצדדים, שבסופו של יום, בהיעדר הסכמה, תהא הכרעה. על מנת לחשוב על שיח הסכמי, למרות מגבלות הדין, עלינו להתייחס לשני נושאים: מינוף מיטבי של השיח בדבר סיכונים וסיכויים משפטיים ומינון השימוש בכוח ההכרעה.
במונח סיכונים וסיכויים משפטיים, הכוונה היא, לניתוח משפטי-אובייקטיבי של המחלוקת, בראי התוצאה המסתברת של ההליך. במילים פשוטות: מה הסיכוי, שהסעדים ייעתרו בהחלטה או פסק דין. בחיבור זה ייכללו במונח, סיכויים וסיכונים משפטיים, גם, תוצאות (חיוביות או שליליות) של ההליך גופו. אלה כוללות, את הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמים לצדדים, בשל ניהול ההליך, חוסר הוודאות האינהרנטי להליכים משפטיים וכו'.
שיקוף סיכונים וסיכויים משפטיים מקדם הסכמות, משום שמדובר במעין pre-ruling , שמאפשר לצדדים לבחור בהסכם, המגשים חלק ממטרותיהם, על פני הכרעה. לצדדים קל יותר להגיע להסכם, לאחר שבית המשפט העריך את הסיכויים והסיכונים המשפטיים, גם משום, שפשרה כזו נחשבת צודקת.
עם זאת, שיקוף סיכונים וסיכויים משפטיים, מרוכז, מעצם טיבו, בשדה המשפטי – בטענות הצדדים, בראי המשפט. יש לכך שני חסרונות:
האחד – סיכון לקיטוב והתבצרות בעמדות. מדובר בסיטואציה, לא נדירה, בה אחד הצדדים (לעיתים שניהם) לא מסכים עם אומדנו של בית המשפט, בנוגע לסיכונים וסיכויים משפטיים ככל שכך, מגיעה ההידברות למבוי סתום, שמחייב הכרעה.
השני – התרכזות בשדה משפטי, מונעת גילוי של אינטרסים משותפים במישורים אחרים, רחבים יותר. אם נשוב לעולם השברים: סיכונים וסיכויים משפטיים דומים למכנה המשותף הקטן ביותר, בעוד אינטרסים וצרכים משותפים, דומים למכנים משותפים הולכים וגדלים.
בנקודה זו כדאי להבחין בין צדדים, שיכול ויקיימו יחסי גומלין גם לאחר סיום ההליך (לקוח וספק שירותים, שותפים, שכנים, בני משפחה וכו', בקיצור: יחסים מתמשכים), לבין צדדים שהקשר ביניהם מתמצה בהליך (מזיק וניזוק, ללא קשרים ביניהם, סכסוך ירושה בין צדדים זרים לחלוטין וכו', בקיצור: יחסים בדידים). אינטרסים וצרכים משותפים, שאינם קשורים להליך עצמו, מאפיינים, בדרך כלל, יחסים מתמשכים. הקשר בין הצדדים בעבר או היתכנותו בעתיד, מחייבים הימצאותן של נקודות ממשק בין אינטרסים וצרכים של הצדדים, הגם שהם חלוקים בנוגע למושא ההליך. יחסים בדידים, לעומת זאת, החלו באירועים מושא ההליך וככל הנראה, יסתיימו עם סיומו. לכן קשה יותר למצוא אינטרסים וצרכים משותפים ביחסים כאלה. התרכזות בשיקוף סיכונים וסיכויים משפטיים עשויה להיות דרך יעילה לסיום סכסוכים, כאשר מדובר ביחסים בדידים. לעומת זאת, התרכזות בסיכונים וסיכויים משפטיים בלבד, ביחסים מתמשכים, עלולה להחמיץ אינטרסים וצרכים משיקים, שאינם קשורים להליך ותוצאותיו.
גם את המסקנה האמורה כדאי ליישם בזהירות, משום שיחסים בדידים לחלוטין (ללא היתכנות להתמשכותם), אינם שכיחים. גם צדדים, שהקשר היחיד ביניהם הוא מושא ההליך, יכולים למצוא אינטרסים משותפים לעתיד לבוא. כך, למשל, מזיק וניזוק, שלא היה ביניהם כל קשר, עשויים לגלות, שהם יכולים להועיל אחד לשני בעתיד.
על מנת להדגים את ההבדל בין סיכונים וסיכויים משפטיים לחיפוש אינטרסים משותפים רחבים יותר, נתייחס לדוגמא הבאה:
מקרקעין (מגרש) הם בבעלות של התובע והנתבע, בחלקים שווים. התובע, תושב חו"ל, עותר לפרק את השיתוף במקרקעין. הנתבע טוען טענות רבות ושונות, שאינן מבססות עילת הגנה של ממש. בכלל זה טוען הנתבע, שהמגרש יופשר לבנייה בעתיד. בנוסף מציין הנתבע, שהוא ביצע עבודות תשתית, שמנעו סחף קרקע חמור ובדעתו לתבוע, בגין השבחה של המקרקעין. בדיון אנו משקפים לנתבע, את הסיכונים וסיכויים משפטיים, לפיהם לאור הוראת סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, סיכויי התביעה נראים טובים מאוד. למרות זאת, הנתבע דבק בעמדתו וטוען שפירוק השיתוף יגרום לו נזקים, שמצטרפים להוצאות שהוציא בגין השבחת המגרש. התובע מצדו, עומד על תביעתו, וטוען שהוא זקוק לכספים על מנת לחתן את בתו. כמו כן, התובע לא מוכן לשלם לנתבע מאומה בגין ההשבחה הנטענת. בשלב זה מגיע השיח למבוי סתום ונותרת רק אופציית ההכרעה. על מנת להימנע ממבוי סתום, אפשר לתהות על האינטרסים והצרכים, העומדים בבסיס עמדתו של כל צד: מבחינת התובע, המתגורר בחו"ל, אפשרויות השימוש במקרקעין, לרבות האפשרות להשביחם, אינן ראליות. לכן, הוא רוצה "להפוך חול לכסף", על מנת להשתמש בו במקום מגוריו. בנוסף, התובע חושש מהתמשכות הליך המכר, בשל התנגדות הנתבע. בנוסף, עצם ניהול ההליך מקשה על התובע, בהיותו תושב חו"ל. האינטרסים של הנתבע הם כמעט תמונה מראה – הוא רוצה להמשיך להחזיק במגרש, על מנת ליהנות מהשבחתו הצפויה וחושש שפירוק שיתוף מהיר, ימנע זאת. התבוננות על האינטרסים של הצדדים, שהם מעבר לעמדותיהם המשפטיות, מגלה שצרכיהם משיקים ומשלימים: התובע רוצה כסף עכשיו. לכן, יכול ויסכים למכור לנתבע את זכויותיו במחיר מופחת משהו. הנתבע רוצה את המגרש ומעריך שערכו יעלה. לכן, יכול ויסכים לרכוש את זכויות התובע, במחיר שיגלם גם חלק מהשבח. ככל שכך, גדל הסיכוי להגיע למחיר מוסכם, או להסכמה על מנגנון אובייקטיבי לקביעתו. בנוסף, ניתן לחפש תועלות משותפות נוספות (למשל, יתרונות פיסקליים כאלה ואחרים למכר "פנימי"). עוד ניתן לנסות ולהרחיב את המכנה המשותף של הצדדים לנושאים אחרים. כך, למשל, אם מסתבר שהנתבע הוא בעל ציוד מתאים לעבודות עפר ולתובע צורך בעבודות כאלה, בנכס אחר וכיוצ"ב. האינטרסים המשיקים הנ"ל מושפעים, כמובן, גם מהסיכונים וסיכויים המשפטיים: מצד אחד, חששו של התובע מסיכול פירוק השיתוף. מצד אחר, חששו של הנתבע ממינוי כונס נכסים יעיל, שימכור את המגרש. בנוסף, שני הצדדים חפצים להימנע מההוצאות והנזקים ההיקפיים, שנלווים לכל מחלוקת משפטית (הוצאות כספיות, עגמת נפש, אי וודאות, היעדר סופיות וכו'). באופן האמור, משמשים אינטרסים וצרכים משיקים מסד להסכם. חלק מאותם אינטרסים הם סיכונים וסיכויים הקשורים לעצם ניהול ההליך.
לסיכום: כאשר שופטים ושופטות לא מגבילים את עצמם לעיסוק בסיכויים וסיכונים משפטיים, ומובילים שיח לגבי האינטרסים וצרכים של הצדדים – ניתן לרקום הסכם בראי אותם אינטרסים. הדבר נעשה, אגב שיקוף של סיכונים וסיכויים משפטיים, כמערכת של כלים שלובים.
משפט שלמה (מלאכים א' ג') מביא את סיפורן של שתי נשים, שביקשו מהחכם באדם להכריע, מי מהן היא אמו הביולוגית של תינוק. בחכמתו, ידע שלמה המלך, שהאם האמתית לא תאפשר להמית את בנה. לכן, הוא הורה לחתוך את התינוק לשניים. כפי שצפה שלמה המלך, האם האמתית הזדעקה והסכימה לוותר על הילד ובלבד שלא יאונה לו רע, בעוד האישה האחרת צידדה בחיתוכו.
אם נבחן את הסיפור מנקודת מבט הסכמית, מדובר בשימוש בכוח ההכרעה, על מנת לגרום לאחת הנשים לוותר על עמדתה וכך לחשוף את האמת. כוח ההכרעה, המסור לכל שופט/ת, הוא מכשיר חד לא פחות מחרבו של שלמה המלך. לכן, מועיל להתעכב, על מקומו של כוח ההכרעה, בניסיון להגיע להסכם.
השפעתו החיובית של כוח ההכרעה על קידום הסכמים, ברורה. צדדים יודעים, שבהיעדר הסכם, הדין יוכרע על ידי המותב הדן. החשש מההכרעה מהווה זרז הסכמי, אם צדדים מוכנים לוותר על סיכויים, משמע על מימוש אינטרסים (חלקי או מלא), על מנת "לקנות" סיכונים. במשפט שלמה, למשל, האם הביולוגית הסכימה לוותר על הזכות לגדל את בנה, על מנת שלא יאונה לו רע. עם זאת, כוח ההכרעה אינו חד ממדי ולעיתים, הוא מעכב ומונע הסכמים. הדבר מתרחש כאשר, מסיבות שונות ומגוונות, אחד הצדדים (או שניהם) מעדיפים את הסיכון שבהכרעה, על פני וויתור על אינטרסים. זאת אומרת, כאשר צד סבור, שהאינטרסים עליהם הוא נדרש לוותר (לשיטתו) חשובים יותר מאלה שהוא משמר, במסגרת הסכם. עמדה זו היא עמדתה של האישה, שאיננה האם הביולוגית במשפט שלמה. בלשונה: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ". כאשר זו עמדתם של הצדדים, או מי מהם, המשא ומתן נקלע למבוי סתום.
מאחר שכוח ההכרעה בינארי מטבעו, שימוש בו "סוגר" את הדיון. על מנת להותיר מרחב מספק לשיח, שאיננו רק סיכויים וסיכונים משפטיים המגובים בכוח ההכרעה, מועיל להותיר את השימוש בו לצמתי החלטה חשובים. במילים אחרות: לאחר שהתנהל שיח אודות אינטרסים וצרכים והתשתית ההסכמית מתחילה להתבהר, מקודם כוח ההכרעה אל קידמת הבמה, על מנת לסייע לצדדים לקבל החלטה.
לסיכום: על מנת לא להגביל את הדיון לסיכויים וסיכונים משפטיים, רצוי להשתמש בכוח ההכרעה רק לאחר שנדונו האינטרסים ההדדיים. באופן זה, המניע להסכם אינו רק חשש מהכרעה, אלא קידומם של אינטרסים במסגרתו.
Copyright © 2024 Judge S. Bar Yosef Ret.
created by cloudNclear